צדקה: המפתח לגאולה ולאחדות השם הקדוש

מאמר זה יביא בפניכם כמה לשונות מהזוהר הקדוש, יחד עם תרגומן והסברן. חשוב לזכור שעצם הקריאה בלשון הזהר, גם ללא הבנה מעמיקה, מטהרת את הנפש ומקרבת את הגאולה, כפי שנאמר בזוהר עצמו: "בהאי חיבורא דילך יפקון מן גלותא ברחמי" (תרגום: בחיבור הזה שלך יצאו מהגלות ברחמים).

בכיותיו של רשב"י והסוד הגלום בצדקה

נפתח בלשון הזהר בפרשת בחוקותי, דף ה', עמוד ו':

בָּכָה רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, וַוי לוֹן לִבְנֵי נָשָׁא, דְּלָא יַדְעִין וְלָא מַשְׁגִּיחִין בִּיקָרָא דְּמָארֵיהוֹן, מַאן עָבִיד שְׁמָא קַדִּישָׁא בְּכָל יוֹמָא, הֲוִי אֵימָא מַאן דְּיָהִיב צְדָקָה לְמִסְכְּנֵי.

תרגום: בכה רבי שמעון ואמר: אוי להם לבני אדם שאינם יודעים ואינם שמים לב לכבוד אדונם. מי עושה את השם הקדוש (שלם ומאוחד) בכל יום? הוי אומר: מי שנותן צדקה לעניים.

הסבר: רבי שמעון בר יוחאי, מתאר כאן את חשיבותה העצומה של הצדקה. הוא מתפלא על חוסר המודעות של בני האדם לחשיבות זו ולכבוד אדונם הקב"ה, ומבהיר כי הצדקה היא הפעולה המרכזית שאדם יכול לעשות כדי להשלים ולייחד את השם הקדוש בעולמות העליונים.

הצדקה – מפתח לאחדות השם העליון

הזוהר ממשיך ומבאר את הדברים:

תָּא חֲזֵי, הָא אוּקְמוּהָ הָכִי הוּא, דְּמִסְכְּנָא אָחִיד בֵּיהּ בְּדִינָא, וְכָל מֵיכְלַיְיהוּ בְּדִינָא הוּא, אֲתַר דְּאִקְרֵי צֶדֶק, כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר (תהלים כב) תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף. תְּפִלָּה, דָּא תְּפִלָּה שֶׁל יַד, וְאוֹקִימְנָא. וּמַאן דְּיָהִיב לֵיהּ צְדָקָה לְמִסְכְּנָא, הוּא עָבִיד לְעֵילָּא שְׁמָא קַדִּישָׁא שְׁלִים כְּדְקָא יָאוּת. בְּגִין דִּצְדָקָה דָּא אִילָנָא דְּחַיֵּי, וּצְדָקָה יָהִיב לְצֶדֶק. וְכַד יָהִיב לְצֶדֶק, כְּדֵין אִתְחַבָּר דָּא בְּדָא, וּשְׁמָא קַדִּישָׁא אִשְׁתְּכַח שְׁלִים. מַאן עָבִיד דָּא אִתְּעָרוּתָא (ד"א דעביד אתערותא דא) דִּלְתַּתָּא, וַדַּאי כְּאִלּוּ עָבִיד שְׁמָא קַדִּישָׁא בִּשְׁלִימוּ. כְּגַוְונָא דְּאִיהוּ עָבִיד לְתַּתָּא, הָכִי אִתְּעַר לְעֵילָּא. וְעַל דָּא כְּתִיב, (תהילים ק״ו:ג׳) אַשְׁרֵי שׁוֹמְרֵי מִשְׁפָּט עוֹשֵׂה צְדָקָה בְּכָל עֵת. עוֹשֵׂה צְדָקָה, דָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כִּבְיָכוֹל הוּא עָבִיד לֵיהּ.

תרגום ופירוש: בוא וראה, הרי קבעו חז"ל שכך הוא: העני נאחז בדין, וכל מאכלו הוא בדין. הוא המקום הנקרא "צדק", שהיא ספירת המלכות (ה"שכינה", ההתגלות האלוהית בעולם התחתון), בדומה לפסוק "תפילה לעני כי יעטוף". "תפילה" זו היא בבחינת "תפילה של יד" (כלומר, ספירת המלכות, שנקראת גם "עני" כשהיא אינה מקבלת שפע מפרצוף הזעיר אנפין).

מי שנותן צדקה לעני, הוא עושה למעלה את השם הקדוש שלם כראוי, כלומר, מחבר את ספירת המלכות (שהיא אות ה' שבשם) עם פרצוף הזעיר אנפין (שהוא אות ו' שבשם הקדוש המקבל מי"ה שהם הספירות והפרצופים העליונים שהם חכמה ובינה, ודרכו היא מקבלת את כל השפע גם מהפרצופים העליונים עד אין סוף ב"ה). זאת משום שהצדקה היא בבחינת "עץ החיים" (הוא הזעיר אנפין), והוא נותן ומשפיעה ל"צדק" (שהיא המלכות). וכאשר הוא נותן ל"צדק", אז מתחברים זה בזה (זעיר אנפין במלכות), והשם הקדוש נמצא שלם.

מי שעושה התעוררות זו מלמטה (במעשיו הגשמיים), כלומר, נותן צדקה, הוא ודאי כאילו עשה את השם הקדוש בשלמות. בדומה לאופן שבו הוא פועל למטה, כך הוא גורם להתעוררות למעלה. ועל כן כתוב: "אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת". "עושה צדקה" כאן מתייחס לקדוש ברוך הוא, וכביכול הוא עצמו "עשה" אותו (את השם השלם) בזכות פעולת האדם.

הסבר: כאן נחשף רובד עמוק יותר. העני מסמל את ספירת המלכות (השכינה), הנקראת גם "צדק". ספירה זו נחשבת עניה ונאחזת בדין, וכאשר היא מנותקת חלילה משפע הזעיר אנפין (הנקרא "עץ החיים" הוא המשפיע). מתן צדקה לעני בעולם הזה אינו רק מעשה חסד גשמי, אלא הוא יוצר "התעוררות מלמטה", המביאה לאיחוד רוחני בין הזעיר אנפין למלכות בעולמות העליונים. איחוד זה הוא ההשלמה והייחוד של השם הקדוש.

מדוע העני חשוב כמת? והצדקה שמצילה ממוות

הזוהר ממשיך ומעמיק:

תָּא חֲזֵי, מִסְכְּנָא הָא אִתְּמַר מַאן הוּא אַתְרֵיהּ. מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּמִסְכְּנָא לָא אִית לֵיהּ מִדִילֵיהּ כְּלוּם, אֶלָּא מַה דְּיָהֲבִין לֵיהּ וְסִיהֲרָא לָא אִית לָהּ נְהוֹרָא מִדִילָהּ, אֶלָּא מַה דְּיָהִיב לָהּ שִׁמְשָׁא.

תרגום ופירוש: בוא וראה, כבר למדנו מה הוא מקומו של העני, כלומר המלכות בעת שאיננה בזיווג עם זעיר אנפין. מהו הטעם? משום שהעני אין לו משלו כלום, אלא מה שנותנים לו. וכך גם הלבנה, שהיא מסמלת את המלכות, אין לה אור משלה, אלא מה שנותן לה השמש, שהוא מסמל את הזעיר אנפין.

תָּא חֲזֵי, אֲמַאי עָנִי חָשׁוּב כַּמֵּת, מַאי טַעְמָא. בְּגִין דְּהַהוּא אֲתַר גָּרִים לֵיהּ, דְּהָא בַּאֲתַר דְּמוֹתָא הוּא שְׁכִיחַ, וּבְגִין כָּךְ אִקְרֵי מֵת. הַהוּא דְּחָיִיס עָלֵיהּ, הוּא יָהִיב לֵיהּ צְדָקָה, אִילָנָא דְּחַיֵּי שַׁרְיָא עֲלוֹי. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (משלי י׳:ב׳) וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוְת. וּכְגַוְונָא דְּעָבִיד בַּר נָשׁ לְתַתָּא, הָכִי נָמֵי עָבִיד לְעֵילָּא מַמָּשׁ. זַכָּאָה חוּלָקֵיהּ דְּזָכֵי לְמֶעְבַּד שְׁמָא קַדִּישָׁא לְעֵילָּא, בְּגִין כָּךְ צְדָקָה סָלִיק עַל כֹּלָּא.

פירוש ותרגום המילים: בוא וראה, למה עני חשוב כמת? מהו הטעם? הוא משום שאותו מקום גרם לו, כי במקום מיתה הוא מצוי. כי המלכות היא בבחינת "עץ הדעת טוב ורע", שאם זוכה הרי טוב וחיים, ואם אינו זוכה הרי רע ומוות. ומשום זה הוא נקרא מת. ואותו שמרחם עליו, הוא נותן לו צדקה, וגורם שעץ החיים (שנקרא צדקה) שורה עליו על עץ הדעת (שהוא בבחינת אילנא דמותא כולו אפילו הטוב שבו). כפי שנאמר: וצדקה תציל ממוות. נמצא שכמו שהאדם עושה למטה (על ידי שנותן צדקה) ומחיה את העני שנקרא מת, כן הוא עושה למעלה ממש, שמשרה אילנא דחיי על אילנא דמותא. אשרי חלקו שזכה לעשות שם קדוש למעלה, דהיינו לייחד את המלכות עם זעיר אנפין ה עם יה"ו. משום זה עולה הצדקה על הכל.

הסבר: הזוהר ממשיך את המשל בין העני למלכות. בדיוק כשם שהלבנה אין לה אור משל עצמה אלא מקבלת מהשמש, כך המלכות אין לה שפע עצמי אלא מקבלת מזעיר אנפין. העני נחשב "מת" מבחינה רוחנית כיוון שהוא מייצג את המלכות במצבה הבלתי מתוקן, מקום המיתה והדין. מתן צדקה מרומם את העני הגשמי ובמקביל מחבר את ספירת המלכות עם עץ החיים (זעיר אנפין), ובכך היא ניצלת ממוות ונשלמת. זוהי פעולה של "החייאה" רוחנית המתרחשת בעולמות העליונים בזכות מעשה הצדקה למטה.

צדקה "לשמה" – השלמת השם הקדוש

הזוהר מסיים בהבהרה חשובה:

וְהָנֵי מִלֵי, צְדָקָה לִשְׁמָהּ. דְּהָא אִתְּעַר צְדָקָה לְצֶדֶק, לְחַבְּרָא לוֹן כַּחֲדָא, וּלְמֶהֱוִי כֹּלָּא שְׁמָא קַדִּישָׁא כְּדְקָא יָאוּת. דְּהָא צֶדֶק, לָא אִתְתָּקַּן, וְלָא אִשְׁתְּלִים, אֶלָּא בִּצְדָקָה. דִּכְתִּיב, (ישעיהו נ״ד:י״ד) בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי, וְלִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל אִתְּמַר, וּבְגִין כָּךְ וַעֲשִׂיתֶם אוֹתָם וְגוֹ'.

פירוש ותרגום המילים: והדברים האלו אמורים בצדקה "לשמה", כלומר, צדקה שניתנת בכוונת איחוד הקב"ה ושכינתו. כי בזה מעורר צדקה את הצדק (כלומר, זעיר אנפין למלכות), לחברם יחד, ויהיה הכל שם קדוש כראוי. כי צדק (המלכות) אינו מתתקן ואינו נשלם אלא בצדקה (השפע מזעיר אנפין והאיחוד איתו). שכתוב: בצדקה תכונני, שזה נאמר לכנסת ישראל, שהיא המלכות, שרק בצדקה היא נשלמת. משום זה כתוב: ועשיתם אותם וגו' – שזה נעשה על ידי אתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה) כאמור.

הסבר: נקודה מכרעת זו מדגישה שהצדקה האמיתית, זו שגורמת לייחודים העליונים, היא צדקה לשמה – לא רק מתוך רחמים על העני, אלא עם כוונה לאחדות השם. כוונת הלשמה היא שמחבר הזעיר אנפין (הנקרא צדקה כמשפיע) לבין המלכות (הנקראת צדק המקבלת), ובכך נשלם את השם הקדוש.

צדקה כחיבור האותיות יהו"ה

לסיכום, הקבלה מלמדת שהמלכות היא בבחינת האות ה' שבשם הקדוש יהו"ה (י−ה−ו−ה), וזעיר אנפין הוא בבחינת האות ו'. זעיר אנפין הוא המקבל את השפע מהפרצופים העליונים (המסומלים באותיות י"ה), ומעביר אותו למלכות.

כאשר אדם עושה צדקה, הוא למעשה יוצר חיבור עליון: הוא מחבר את האות ה' (המלכות) עם האותיות י"הו (זעיר אנפין והפרצופים העליונים). בכך, הוא משלים ומייחד את כל השם הקדוש יהו"ה. זהו סוד כוחה העצום של מצוות הצדקה, שהיא אינה רק מעשה חסד לבני אדם, אלא פעולה בעולמות העליונים המשלימה את הבניין הרוחני העליון ומקרבת את הגאולה. וזה לשמה: לשם אות ה'.

צדקה: משפיעה שפע ממקור כל המעיינות

נמשיך עם דברי הזהר בפרשת ויצא, אשר חושפים את עוצמת השפעתה של הצדקה:

תָּא חֲזֵי, מַאן דְּאִשְׁתַּדַּל בִּצְדָקָה, הַהִיא צְדָקָה דְּעָבִיד, סָלִיק לְעֵילָא, וּמָטָא לְעֵילָא לְהַהוּא אַתְרָא דְיַעֲקֹב, דְּאִיהוּ רְתִיכָא עִלָּאָה. וְאַמְשִׁיךְ בִּרְכָאן לְהַהוּא אֲתַר, מִמַּבּוּעָא דְכָל מַבּוּעִין. וּמֵהַהִיא צְדָקָה, אַמְשִׁיךְ וְאַרְבֵּי בִּרְכָאן לְכָל אִינוּן תַּתָּאֵי, וּלְכָל רְתִיכִין וּלְכָל חֵילִין, וְכֻלְּהוּ אִתְבָּרְכָאן וְאִתּוֹסְפָן נְהוֹרִין, כְּדְקָא יְאוּת. בְּגִין דְּכֻלְּהוּ אִקְרוּ עֵת, וְדָא הוּא דִכְתִיב, עוֹשֵׂה צְדָקָה בְּכָל עֵת.

תרגום ופירוש: בוא וראה. מי שמשתדל ועוסק בצדקה, אותה צדקה שעושה, עולה למעלה, ומגיעה למעלה לאותו המקום המיוחד של יעקב, שהוא "מרכבה עליונה". שם היא ממשיכה ברכות למקום ההוא, היישר מ"מעיין כל המעיינות" (שהוא הבינה, המכונה "אמא עילאה", "האם העליונה", שממנה כל המוחין מגיעים למלכות וממנה לעולמות התחתונים, שכולם נקראים "חייליה", כלומר צבאותיה).

ומאותה צדקה (שהיא בבחינת השכינה הקדושה, לאחר שקיבלה את הברכות והשפע מבינה), ממשיכה ומרבה את הברכות לכל העולמות התחתונים, לכל ה"מרכבות" של המלאכים, ולכל הצבאות העליונים. וכולם מתברכים, והאורות נתוספים כראוי. ומשום שכולם – כל התחתונים והמלאכים הנ"ל – נקראים "עת", בהיותם נמשכים מהשכינה, המלכות, הנקראת גם היא "עת", על כן כתוב: "עושה צדקה בכל עת". פירושו: מי שנותן צדקה, מרבה את השפע בכל שלושת העולמות: בריאה, יצירה ועשייה, המתפשטים כולם מן המלכות ונקראים "עת" בדומה לה.

הסבר: הזוהר מדגיש כאן שמעשה הצדקה אינו פועל רק על רמת המלכות למעלה, אלא מעורר שרשרת והישתלשלות של שפע המגיעה עד ל"מעיין כל המעיינות" (הבינה), והשפע הזה יורד דרך "מקום יעקב" , שמסמל את המיזוג בין החסד לגבורה ואת יסוד הרחמים, וממנו הוא מתפשט לכל העולמות התחתונים, כולל המלאכים והצבאות הרוחניים. כל אלו, הנחשבים כ"עת" (כיוון שהם תלויים במלכות, המכונה "עת"), מתברכים ומתמלאים בשפע. מכאן רואים שהצדקה היא כלי רב עוצמה לא רק להשלמת השם הקדוש, אלא גם להזרמת שפע וברכה לכל קצוות הבריאה.

צדקה כהגנה מפני דינים ומוות

הזוהר בפרשת וירא מוסיף נדבך נוסף לחשיבותה של הצדקה, הפעם בהקשר של הצלה והגנה:

כְּגַוְונָא דָא בַּר נָשׁ דְּיִזְכֵּי בִּצְדָקָה עִם בְּנֵי נְשָׁא, בְּשַׁעֲתָא דְדִינָא שָׁרְיָא בְּעָלְמָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַדְכַּר לֵיהּ לְהַהִיא צְדָקָה דְּעֲבַד. בְּגִין דְּבְּכָל שַׁעֲתָא דְּזָכֵי בַּר נָשׁ הָכִי אַכְתִּיב עֲלֵיהּ לְעֵילָא, וְאֲפִילּוּ בְּשַׁעֲתָא דְדִינָא שָׁרְיָא עֲלוֹי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִדְכַּר לֵיהּ לְהַהוּא טִיבוּ דְּעֲבַד וְזָכָה עִם בְּנֵי נָשָׁא. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר, (משלי י״א:ד׳) וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת. בְּגִינֵי כָךְ אַקְדִּים לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְאַבְרָהָם בְּגִין דְּיִזְכֵּי וִישֵׁזִיב לְלוֹט.

תרגום: בדומה לכך, אדם שזוכה (כלומר: עושה) צדקה עם בני אדם, בשעה שהדין שורה בעולם – הקדוש ברוך הוא זוכר לו את אותה צדקה שעשה. זאת משום שבכל שעה שאדם זוכה (במצווה), כך נכתב עליו למעלה (בספר הזיכרונות העליון). ועל כן, אפילו בשעה שהדין שורה עליו (כאשר האדם עצמו נמצא בצרה או בסכנה), הקדוש ברוך הוא זוכר לו את הצדקה שעשה עם בני אדם. כפי שנאמר: "וצדקה תציל ממוות". משום כך, הקדים הקדוש ברוך הוא וסבב לאברהם שיזכה להציל את לוט, ועל ידי כך יינצל הוא עצמו.

הסבר: כאן אנו רואים את ההיבט הפרטי של הצדקה: כוחה להציל את האדם הפרטי מצרות ודינים. הזוהר מלמד אותנו שמעשה צדקה אינו נשכח מלמעלה. אפילו כאשר אדם ניצב בפני סכנה או גזירה קשה והדין שורה עליו, זכות הצדקה שעשה מהווה לו מגן להצילו. הדוגמה של אברהם אבינו, שהקדים ועשה טובה (הציל את לוט) וזכה להינצל בעצמו, מדגישה את העיקרון הזה: המיטיב עם אחרים, מיטיבים עימו.

צדקה כדרך חיים

ניתן להעיד מניסיון אישי וממקרים רבים שנצפו, כי כאשר אדם מזדמן למעשה צדקה ועושה אותו בלב שלם, הוא ניצל אחר כך, לעיתים בדרך נס ממש, מדברים נוראים. זהו לא רק עניין של אמונה, אלא תצפית שחוזרת על עצמה ומהווה עדות חיה לכוחה של מצוות הצדקה.

לכן, כל מי שירא את השם הגדול והנורא, כל מי שמבקש לחיות חיים שלמים, מוגנים ומלאי שפע – ראוי שישים לב היטב לדברים אלו. עלינו לעשות צדקה בכל יכולתנו, ובכל הזדמנות הנקרית בפנינו. כל מעשה של נתינה, קטן כגדול, הוא חלק משרשרת ברכה אדירה, הן בעולמות העליונים והן בחיינו אנו.